פסק-דין בתיק רע"צ 2105-10-10

בפניי תביעה כספית.

אקדים ואומר שנסיבותיו של תיק זה חריגות וניתן בעבר פס"ד בהעדר הגנה כנגד הנתבעת.

פס"ד זה בוטל ע"י החלטה מפורטת שניתנה על ידי ב- 1.11.12 ויש לראות החלטה זו כחלק אינטגראלי מתוך פסה"ד.

בהחלטתי כתבתי בין השאר: "מדובר בפס"ד שניתן ע"י כב' הרשום מורני בתאריך 29.1.03 על סכום של 8,798 ש"ח בצירוף 281 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח + מע"מ ואשר תיק הוצל"פ נפתח בגינו כנגד המשיבה בעכו בתאריך 4.3.03. פרטי המשיבה כאמור בפסק הדין הינו עמל עודה, ת.ז. 28336196 מנצרת. אודה על האמת ביטול של פסק דין שניתן כאשר חלפו מאז פסק הדין ועד הגשת הבקשה למעלה מ- 7 שנים ואם לדייק 8.5 שנים, מציב קושי אמיתי ומחייב הסברים טובים. המשיבה מסבירה בטיעוניה כי מעולם לא היה לה עסק, מעולם לא התגוררה בנצרת ומקום מגוריה מאז לידתה על פי אישורים שצורפו ממשרד הפנים הוא בכפר מג'אר. בנסיבות אלה טוענת המשיבה כי היא לא חתמה ולא יכלה היתה לחתום על אישור מסירה מכוחו ניתן פסה"ד בהעדר הגנה נשוא הבקשה לביטול פס"ד והערעור בפניי בתאריך 29.1.03 וכאמור בנוסף טוענת המשיבה, כי מעולם לא קיבלה סחורה מהמערערת ומעולם לא החזיקה בעסק כלשהו בהיותה עקרת בית".

בסופו של יום ולאחר ששמעתי את התובעת נתתי רשות להתגונן ולאור ביטול פסה"ד לאחר שנים רבות כל כך, התניתי זאת בהפקדה כספית של 10,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש ע"י המשיבה.

מדובר בתיק שעניינו טענה לאספקת סחורה (לבני נשים) בסכום של 8,798 ש"ח, לצורך מכירת הסחורה ע"י הנתבעת.

בתאריך 15.11.12, לאחר הגשת תצהירים, שמעתי את עדות נציג התובעת ואת עדות הנתבעת ובעלה ולאחר מכן סיכומים בע"פ.

התובעת חזרה על עמדתה, כי הנתבעת גרמה לה לקושי ראייתי רציני, שכן המסמכים הכוללים בין השאר חשבוניות על אספקת הסחורה ו/או כל חומר רלוונטי אחר שהיה בו כדי לתמוך בטענתה, כי הנתבעת לקחה סחורה, לא נמצאים בידה לאחר שחומר זה בוער משחלפו 5 שנים עפ"י כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרד עו"ד תשל"א - 1982 , המחייב  שמירה של חומר שכזה 5 שנים בלבד.

על כך השיב ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי כללי לשכת עורכי הדין מציינים אכן שכל עוד לא הוסכם אחרת לא יהיה צריך עוה"ד לשמור את החומר הארכיוני יותר מ- 5 שנים ואולם על פי הכלל "5 שנים נספרות מיום סיום ההליכים המשפטיים בטיפולו בלקוח".

ב"כ הנתבע טוען אפוא, בצדק, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי עו"ד ח'יר המייצג את התובעת, לא סיים את טיפולו בתיק, שכן ניתן פס"ד בהעדר וישנה אפשרות שתוגש בקשה לביטול פסה"ד, כפי שאכן קרה בפועל.

זאת ועוד, כלל 4 לאותם כללים קובע שעל אף האמור בסעיף 2 ביחס לאותה מגבלה של 5 שנים, חייב עוה"ד להציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח לפי הכתובת הידועה ושהמסמכים בידיו והוא רשאי להעתיקו או לצלמו ורק אם הלקוח לא עשה דבר או לא הגיב, יבוער החומר.

עברתי על כללי הלשכה ואני מוצא את הסברי הנתבעת מבחינה משפטית כנכונים, ולכן עצם העובדה שלא נשמרו מסמכים צריך להיזקף לחובתה של התובעת, שהיא הנושאת בנטל  הראייה, ולא לחובתה של הנתבעת המכחישה את התביעה מכל וכל.

מכל מקום, שמעתי כאמור את עדותם של הצדדים.

עדותה של הנתבעת ושל בעלה בנפרד, שכנעו אותי כי אין המדובר בעודה עמל, אשר לקחה את הסחורה, לטענת הנתבעת, אלא באישה אחרת עם שם זהה, אשר מעולם לא לקחה סחורה אצל התובעת.

מדובר באישה אשר כל חייה היתה עקרת בית, גידלה את ילדיה, בעלה הוא שוטר והוא המפרנס והמוציא ובא בתוך הבית ולא הוכח כלל ועיקר שהיא ניהלה עסק בכפר מג'אר באופן שהיתה קונה סחורה של לבני נשים ומוכרת אותה לשכנים ומשפחה. מדובר באישה שכל חייה גרה במג'אר ועל כך מעידים מסמכים שהגישה, מעולם לא התגוררה בנצרת.

הטענה של התובעת, כי הנתבעת היתה צריכה להביא בני משפחה או שכנים על מנת לשלול את טענת התובעת, כי עסקה במכירת סחורה שכזו אין בה שום ממש, שכן אין לצפות שהתובעת תביא את כל תושבי כפר מג'אר על מנת להעיד לטובתה בביהמ"ש.

מסקנתי מתחזקת במיוחד לאור סתירות מפורשות שהועלו בחקירתו הנגדית של נציג התובעת ואבהיר:

בסעיף 7 בתצהירו טען מנהל התובעת, מר הוטה אבנר, שהנתבעת קיבלה את הסחורה בביתה בכפר מג'אר ע"י דיילות. לעומת זאת, בחקירתו בביהמ"ש ציין, כי הוא מכיר את הנתבעת אישית וכי היתה מגיעה למחסן שהיה באותה עת בכפר ירכא, לקחת סחורה ולהחליף סחורה שלקחה.

בתצהירו טען, כי רכשה את הסחורה מדיילות כעקרת בית (ומן הסתם מכרה את הסחורה שקנתה לחברות, שכנות ובני משפחה) אך בעדותו, ציין שהיתה דיילת שעבדה בחברה. לא הוצגה כרטסת המתייחסת לקבלת סחורה על ידה. לא הוצגה בטוחה כלשהי בגין לקיחת סחורה בהיקף של 9,000 ש"ח כמו שיק דחוי או ערבות.